“פרוטקשן” – הסחיטה ממשיכה בבית הדין לעבודה

פגם בערבות של שינוי בתקופת חילוט הערבות מהווה גם הוא פגם מהותי שיש לפסול בגינו את ההצעה במכרז בין אם צורף נוסח ערבות למסמכי המכרז ובין אם – לאו
29 בינואר 2017
על “השכן”, “האקס”, ו”הנוקם” – ניגודי עניינים במכרזים
19 בפברואר 2017
הצג הכל

“פרוטקשן” – הסחיטה ממשיכה בבית הדין לעבודה

עו”ד מיטל אמסטר

בשנים האחרונות אנו עדים ליותר ויותר לתביעות המוגשות על ידי גובי פרוטקשן נגד החברות אשר סחטו בעבר (ואף נגד חברות שהם עדיין סוחטים) בטענה לקיום יחסי עבודה בין הגובה לנסחט. כך לאחר שמיצו את “מלאי התשלומים” שניתנו להם על ידי הנסחטים, מבצעים הגובים ניסיון “גביה נוספת” בחסות בית הדין לעבודה.

נראה כי מוטב לחברות הנסחטות לנקוט צעדים שונים אשר יפחיתו את האפשרות המצערת כי בבוא היום ככל שיתבעו יוכרו סוחטיהם כעובדים שלהם.

תופעת הפרוטקשן (דמי חסות) הינה בבחינת “מכת מדינה” הנפוצה בכל רחבי הארץ. ניתן לומר כי תופעה זו אינה נחלתם הבלעדית של אזורים המרוחקים ממרכז הארץ.  בשנה האחרונה נחשפה חוליה של אנשי פרוטקשן אשר פעלו במסווה של חברות אבטחה וסחטו קבלני בנייה באתרי בנייה שונים בתל אביב (ביניהם מתחם שרונה) אותם אילצו לשכור שרותי “שמירה”.

בכל הנוגע לקבלני בנייה, המצב עגום ביותר. ניתן לומר כי רובם המכריע של  אתרי הבנייה בארץ, נדרשים לשלם דמי חסות.

התהליך עצמו מוכר וידוע ובדרך כלל מתחיל בהצעה לשירותי “שמירה”. מי שמעז לסרב להצעה, סובל מפריצות לאתר המלוות בגניבות, נזקים לציוד וכיוב’. לאחר כל פריצה, חוזרים ה”שומרים” ומבטיחים לקבלנים שאם ישכרו את שירותיהם, הפריצות יפסקו והם יזכו לשקט.

אלא שפעמים רבות מסתבר כי השקט הוא זמני בלבד, ולאחר שמסתיימים שירותי ה”שמירה” הסחיטה עוברת מהאתר בו ניתנו השירותים, לבית הדין לעבודה. גובי דמי החסות, אשר אינם מסתפקים בכספים ששולמו להם, תובעים וטוענים בבית הדין לעבודה, כי בינם לבין הנסחטים נוצרו יחסי עבודה המזכים אותם בלא פחות מאשר פיצויי פיטורים וזכויות נלוות נוספות כגון: זכויות סוציאליות, שעות נוספות דמי הבראה ועוד.

בימים אלו מתבררת בבית הדין לעבודה תביעה שהוגשה על ידי תושב ענתא אשר העניק שירותיו למוסך במישור אדומים וטען כי זכויותיו כעובד קופחו, שכן לא קיבל שכר מינימום וזכויות נלוות נוספות, אשר כומתו בסך של יותר מ- 80,000 ₪. תביעה זו הנה אחת מני רבות עמן מתמודדים בתי הדין לעבודה, כאשר הפסיקות הניתנות במישור זה הנן מגוונות, ולא ניתן להצביע על מגמה אחידה של קבלת הטענות או דחיית הטענות ליחסי עבודה, במצבים בהם נטען מנגד ליחסי כפייה וסחיטה.

כך לדוגמא, בפסק דין אשר ניתן לאחרונה בבית הדין לעבודה בבאר שבע, נתקבלה טענת התובע אשר טען כי שימש כעובד שמירה בחברת תשתיות ועבודות עפר ובהתאם נפסקו לזכותו למעלה מ- 80,000 ₪ בגין רכיבי עבודה שונים. החברה הנתבעת טענה כי נסחטה משך שנים על ידי התובע ונדרשה לשלם לו דמי חסות, על מנת למנוע גניבות והשחתת כלי עבודה באתרי העבודה, אלא שבית הדין קבע כי בין הצדדים התקיימו יחסי עבודה, בין היתר משום שהתרשם כי החברה הנתבעת הכירה בתובע כעובד שלה, כאשר הבהירה לו מהם תנאי העסקתו והגדירה אותם מראש בטופס הודעה לעובד ובהסכם העסקה.

בניגוד לפסיקה האחרונה ודומותיה, ניתנו גם פסיקות הפוכות במסגרתן השתכנעו השופטים כי ההתקשרות בין הצדדים לא שיקפה יחסים של עבודה אלא של כפיית שירותי פרוטקשן. כך למשל, בפסק דינו של בית הדין לעבודה בירושלים במסגרתו ייצגה, עו”ד מיטל אמסטר את רשת השיווק רמי לוי (סע (י-ם) 44689-04-12 גמיען הדלין נ’ רמי לוי שיווק השקמה בע”מ).

בפסק הדין  טענה רשת השיווק כי נאלצה לשלם לתובע דמי חסות על מנת להבטיח שקט ולמנוע פריצות לסניף בשער בנימין, בעוד התובע טען כי עבד כשומר שהועסק על ידי הרשת כעובד מן המניין.

חרף העובדה כי לתובע הועברו התשלומים במסגרת תלוש השכר ובו הוגדר התובע כ”שומר” ועל אף שהופרשו עבורו תשלומי פנסיה ופיצויים ונוכו משכרו ניכויי חובה, הרי שלא שימש כעובד ובין הצדדים לא התקיימו יחסי עבודה.

בית הדין קבע כי התרשם שהנתבעת לא היתה זקוקה  לשירותי “שמירה” וכי ככלל, היא אינה מעסיקה עובדים בתחום השמירה אלא שוכרת שרותי חברת אבטחה, בעוד שהתובע כפה עליה את שירותיו. בית הדין עשה שימוש ב”מבחן ההשתלבות” המקובל בפסיקה לצורך בחינת יחסי עובד מעביד, וקבע שהתובע לא שימש כחלק אינטגרלי במערך העובדים של הרשת ובין היתר משום שהוכח כי התובע לא הוחתם על טופס הודעה לעובד או על כל הסכם העסקה כלשהו, בניגוד לכלל עובדיה של הרשת. כמו כן הוכח כי התובע לא לבש מדי עבודה, לא דיווח על שעות עבודה ולא נתבקש לחתום על כרטיס נוכחות. עוד נמצא בחקירתו כי בניגוד לאמור בתצהיריו, התובע לא תמיד נכח  בעמדת השמירה וזו אוישה לעתים על ידי בני משפחתו, אשר מילאו את מקומו בעת הצורך  ועובדה זו לכשעצמה מצביעה על כך שאכן ה”בטחון” שהבטיח לרשת, לא היה תלוי ב”עבודה” אלא בשמו ובמשפחתו. במסגרת פסק הדין ובו נדחתה התביעה כולה, הוחלט להשית על התובע הוצאות משפט בסך של 25,000 ₪.

המסקנה הבלתי נמנעת העולה מקריאת הפסיקות השונות מלמדת על כך שגם אם חברה נאלצת  לשאת בתשלומי הפרוטקשן, מוטב לה לפחות ש”תצמצם נזקיה” ותקטין ככל הניתן את הסיכוי שמי שסחט אותה, יוכר כעובד שלה.

לשאלות ופרטים נוספים ניתן לפנות לעוה”ד מיטל אמסטר בדוא”ל: meital@aradv.co.il או בטלפון 072-2706405.

 

 

נגישות